|
 |
|
|
 | חמץ תאפינה - לשבועות
מאת: מו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א
רבן חמץ
"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה", " נאמר בכל הקרבנות. יצאו מן הכלל שתי הלחם בשבועות ולחמי תודה. מה הטעם לכך?
המצה והחמץ הם כמעט אותו הדבר. שניהם עשויים מקמח, שניהם מזינים את האדם. אולם החמץ שונה מהמצה בתסיסתו, בהתנפחותו ובהתנשאותו. "תועבת ה" כל גבה לב". האדם המתגאה בכישוריו ובהצלחותיו דוחק את רגלי השכינה, הוא זוקף את הכל לעצמו וכופר בעצם בבורא העולם ומנהיגו. התוצאה מכך אינה רק כפירה בה', אלא הערצת האדם את עצמו והעמדת תועלתו ונוחיותו במרכז חייו. המאמין בה" מוסר את כל כוחותיו, כישוריו ומרצו לרצון ה" וייעודו, ואילו הכופר בה" מנצל את כל סביבתו, האדם, החי, הצומח והדומם להישגיו האישיים. הגאווה האנושית היא סיבתה העיקרית של הכפירה.
הקרבן המסמל את התמסרותו של האדם לה" ואת נכונותו לפשוט את צווארו על מזבח ה", אינו יכול להכיל חמץ - סמל הגאווה וההתנשאות האישית. וממילא גם אינו יכול להכיל דבש - סמל רדיפת ההנאות החושניות בעולמנו. החמץ והדבש עומדים בסתירה מוחלטת למזבח ולקרבן המוקרב עליו.
אולם מי שניצל מסכנה וחייב תודה לה", צריך להכיר תודה על כ ל מערכת חייו שניצלה. ... המשך |
|
Powered by
